כהן ניסים ז"ל ואח' נ' חברת קדם עבודות עפר ופיתוח בע"מ ואח'

פסק דין

עסקינן בתביעה לפיצויים אשר הוגשה על-ידי עזבונו ויורשיו של המנוח, ניסים כהן ז"ל, אשר מצא את מותו ביום 29.12.99, עת הועסק כמנהל עבודה מטעם הנתבעת מס' 1. התאונה אירעה עת הורם מבנה נייד ("בוטקה") באמצעות עגורן ותוך כדי ההרמה התהפך המבנה ונפל על המנוח.

המחלוקת העיקרית שנתגלעה בין הצדדים עסקה בשאלת סיווג התאונה - האם האירוע נופל בגדר תאונת עבודה ומנגנון הפיצוי לפי פקודת הנזיקין או שמא מדובר בתאונת דרכים והפיצוי בהתאם לחוק הפלת"ד.

בהחלטתו מיום 24.01.05 ובפסק-דינו מיום 15.08.05 קבע כבוד הנשיא, בתוארו דאז, קיטאי כי עסקינן בתאונת דרכים.

ערכאת הערעור, בפסק דינה מיום 20.11.06 דחתה את הערעור אשר הוגש על-ידי חברות הביטוח "מנורה" ו"אבנר".

בית-המשפט העליון, במסגרת רע"א 9996/06, קיבל את ערעורן של חברות הביטוח ובפסק דינו מיום 22.06.09 נקבע:

"... לכן דין הערעור להתקבל באופן שפסקי הדין של הערכאות הקודמות יתבטלו והמבקשות לא תישאנה באחריות לנזק שנגרם".

עתה, הגישו שוב התובעים תביעה לפי פקודת הנזיקין כנגד הנתבעים 1-4.

לטענת הנתבעת מס' 1, חברת קדם, והנתבעת מס' 2, חברת דרגושינסקי, לא היה מקום להגיש בשנית את אותה התביעה, זאת מחמת מעשה בית-דין.

טענתם העיקרית היא כי לו רצו, וכבוד הנשיא דאז, קיטאי, אף ציין זאת בהחלטת הביניים מיום 24.01.05, היו מגישים התובעים ערעור על החלטתו, אשר קבעה כי מדובר בתאונת דרכים והן על-פסק הדין. משלא בחרו התובעים לעשות, הפך פסק-הדין ביחסים שבין התובעים לנתבעים הנוכחיים לחלוט ויש לכבד את הצפייה הסבירה של הנתבעים כי פרשת התביעה באה לקיצה ואין להטרידם שוב באותו עניין.

מנגד, טוענים התובעים כי משביטל בית-המשפט העליון את פסקי-הדין של ערכאות קמא, ובכללם גם פסקי-הדין בהם נדחתה התביעה על-פי פקודת הנזיקין, טענת מעשה בית-דין לא תוכל להישמע.

לאחר שקראתי את הבקשה והתגובות הנלוות לה, הריני מקבל הבקשה וקובע כי דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית-דין.

אכן, בית-המשפט העליון הורה בפסק דינו על ביטול פסקי הדין של ערכאות קמא, אולם לדידי, ככל שנוגעים הם לחיוב המערערות, קרי חברות הביטוח "מנורה" ו"אבנר". בית-המשפט העליון לא הורה על השבת הדיון לערכאה הראשונה על מנת שתדון בשאלת האחריות של הנתבעים 1-4, על-פי פקודת הנזיקין.

מפסיקות בית-המשפט העליון, אותה צירף ב"כ הנתבעת מס' 1, עולים הדברים הבאים:

"3. כפי שהובהר בהחלטתי ... בכל הנוגע לחברה, החלטת בית המשפט קמא מיום 24.12.01, לפיה האירוע אשר במהלכו נפגעה המשיבה 1 הינו "תאונת דרכים" כמשמעות מונח זה בחוק, מהווה פסק דין חלקי שכן התובענה נגדה נדחתה. לעומת זאת, במישור היחסים בין המשיבה 1, קרנית הנהג, עסקינן ב"החלטה אחרת" ולפיכך רשאית היתה קרנית להגיש ערעור על החלטה זו לאחר קבלת פסק הדין הסופי ...

משלא הוגש ערעור במועד על ידי יתר הצדדים להליך, הפך פסק הדין החלקי לחלוט כלפי החברה, ובהתאם החברה לא נטלה חלק בהמשך הדיון ושמה נמחק מרשימת הנתבעים. במצב דברים זה, צודקת קרנית בטענתה כי אף אם ייקבע שחל בענייננו החריג הקבוע בסעיף 7(6) לחוק, אין באפשרותה של המשיבה 1 לשוב ולהגיש תביעה בעילה נזיקית כנגד החברה. אם סברה המשיבה 1 כי קיים סיכון שטענה זו תתקבל, היה עליה להתכבד ולהגיש ערעור על פסק הדין החלקי במועד שנקבע לכך בדין. אכן, יש ממש בטענת החברה כי אם תתקבל טענת קרנית ... עלולה המשיבה 1 למצוא עצמה במצב בו תוכל לתבוע את נזקיה מהנהג בלבד. ברם זהו הסיכון שהמשיבה 1 נטלה כאשר בחרה שלא לערער על פסק-הדין החלקי...".

(ראה ע"א 3212/07 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' לאה חכים (פורסם בנבו). ההדגשה שלי – ש.ש.).

אסמכתא נוספת:

"... הנתבע שנמצא חייב לא יוכל לתקוף את הקביעה הפוטרת את הנתבע השני במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי בינו לבין התובע. תוצאה זו, שנראית קשה במבט ראשון, אינה נטולת היגיון. ממילא בערעור על פסק הדין הסופי יכול הנתבע להשיג על עצם הטלת החבות עליו, במישור היחסים בינו לבין התובע-הניזוק. ערכאת הערעור יכולה להפוך את קביעת הערכאה הדיונית ולקבוע כי אינו חב כלפי התובע, אפילו הנתבע הנוסף אינו צד להליך. קביעה זו של בית המשפט של ערעור לא יכולה להביא, כמובן, להטלת חבות על הנתבע הנוסף, אך יש בה כדי להביא את הנתבע-המערער על סיפוקו, בכך שהוא עצמו לא יחוב כלפי הניזוק. אמנם, מבחינתו של הניזוק, הוא עלול למצוא את עצמו במצב בו לא יקבל פיצוי על נזקיו מאף אחד מן הנתבעים. לכן אם סבור הניזוק כי קיים סיכון שתתקבל בערעור טענת הנתבע כי אינו נושא באחריות, עליו להתכבד ולהגיש במועד ערעור על פסק הדין החלקי בעניינו של הנתבע האחר ...".

(ראה ע"א 7997/08 עזבון המנוח שלמה קפון נ' אוסמה ענתר (פורסם בנבו), ההדגשה שלי – ש.ש.).